במחקר עוקבה ארצי, נמצא ששינויים ברמות הפעילות הגופנית יכולים להשפיע באופן משמעותי על הסיכון לאי ספיקת לב (HF) בחולים שאובחנו לאחרונה עם דיכאון. החשיבות של מחקר זה נובעת מההבנה המבוססת שדיכאון יכול להגביר את הסיכון לאי ספיקת לב. מחקר זה בודק את תפקידה של הפעילות הגופנית כגורם פוטנציאלי שעשוי להשפיע על הקשר בין דיכאון ואי ספיקת לב.
עוד בעניין דומה
המחקר בוצע באמצעות נתונים שהופקו ממסד הנתונים של שירות שיתוף ביטוח הבריאות הלאומי של דרום קוריאה. החוקרים איתרו 1,405,655 חולים שאובחנו לאחרונה עם דיכאון. המשתתפים חולקו לארבע קבוצות בהתבסס על שינויים ברמות הפעילות הגופנית שלהם: אלה שמעולם לא עשו פעילות גופנית סדירה (never), אלה שהחלו בה לאחר אבחון הדיכאון (beginning), אלה שהקפידו עליה עוד בטרם אבחון הדיכאון (maintenance) ואלו שהפסיקו אותה לאחר אבחון הדיכאון (discontinuation). התוצא העיקרי היה התרחשות של אי ספיקת לב.
מתוצאות המחקר עולה כי במהלך במעקב ממוצע של 5.28 שנים, 69,338 משתתפים אובחנו עם אי ספיקת לב, מה שמוערך כשכיחות של 9.34 לכל 1000 שנות אדם. בהשוואה לאלו שמעולם לא עסקו בפעילות גופנית סדירה, לקבוצה שהחלה פעילות גופנית סדירה לאחר אבחון הדיכאון הייתה ירידה בסיכון לאי ספיקת לב (יחס סיכון מותאם 0.88, מרווח בטחון 95%, 0.86-0.90). מצד שני, אלו שהפסיקו פעילות גופנית לאחר אבחון הדיכאון היו בסיכון מוגבר לאי ספיקת לב בהשוואה לאלו ששמרו עליה (יחס סיכון מותאם 1.16, רווח בר-סמך 95%, 1.11-1.20).
החוקרים סיכמו כי עבור חולים עם דיכאון, התחלת פעילות גופנית סדירה לאחר אבחון דיכאון קשורה בסיכון נמוך יותר לפתח אי ספיקת לב, בעוד שהפסקת פעילות גופנית סדירה קשורה לסיכון גבוה יותר.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
